ממסורת למציאות (2) | Words of Truth and Life

ממסורת למציאות (2)

פוסט זה זמין גם ב: אנגלית צרפתית רוסית ספרדית

הפסח – דימוי מטרים ותמונת המשיח

כאמור, על פי עיקרון הדימוי המטרים, הפסח הוא "תמונה" של המשיח, של ישוע. השה ללא כתם או פגם הנדרש לפסח בשמות יב:5 מטרים את המשיח. כשם שהשה חייב להיות ללא פגם, ישוע המשיח, שה האלוהים האמיתי, היה ללא חטא. וכשם שאלוהים אינו מאפשר לשבור שום עצם של שה הפסח (ראה שמות יב:46), אף אחת מעצמותיו של המשיח לא נשברה כשהוא נצלב על הצלב (ראה יוחנן יט:36). החיילים הרומאים שברו את רגליהם של הגברים האחרים שנצלבו עם המשיח, כדי להחיש את מותם. עם זאת, כשהתקרבו אל ישוע, הם הבינו שהוא כבר מת ונמנעו מלשבור את רגליו. זו הייתה הגשמה מושלמת של מה שנכתב בשמות יב לגבי שה הפסח. כמו כן, דוד מלך ישראל ניבא בתהלים לד:21 כאלף שנה לפני מותו של המשיח, בנוגע למשיח שעתיד לבוא: "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו; אַחַת מֵהֵנָּה, לֹא נִשְׁבָּרָה" ( תהילים לד:21).

דוגמה נוספת להגשמת כתבי הקודש על ידי המשיח – כזו שמותירה עלי רושם עמוק – היא העובדה שעיתוי מותו של המשיח הגשים בפירוט מדויק את הקרבת שה הפסח. ראשית, המשיח נצלב ממש באותו יום בו נהרג שה הפסח. בספר שמות, אלוהים קובע את היום בו יש לשחוט את השה באופן חד משמעי: " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת….. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם." (שמות יב: 2-3,6). התיעוד ההיסטורי הנוגע למשיח מזהה ממש את היום הזה – היום הארבעה עשר בחודש הראשון – כיום בו הומת המשיח (ראה יוחנן יח:28). מבין כל הימים שבהם יכול היה להיצלב, ישוע מת ביום הפסח. האם אתם חושבים שמות המשיח ביום זה, ביום הפסח, היה צירוף מקרים? עיתוי מותו יחד עם הפרטים שהוזכרו הגשימו את הכתובים הנוגעים לשה הפסח בפירוט מדויק.

תקנה נוספת לפסח היא שצריך לצלות את השה. באופן דומה, בזמן שישוע נצלב, הוא סבל את אש שיפוטו של אלוהים מטעמנו ובמקומנו. מזמור כב מפרט כמה מכאביו וסבלו, "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי. הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי… כָּאֲרִי [כָּרוּ] יָדַי וְרַגְלָי.  אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי. יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל."  (תהלים כב:15-19 דגשים שלי).

ישנם היבטי פסח נוספים שהמשיח הגשים. אנו יודעים, למשל, כי היה צריך להניח את דמו של שה הפסח על המשקוף החיצוני. אלוהים ציווה על עמו לעשות זאת כדי שכאשר מלאך המוות יבוא, כולם בתוך הבית יהיו בטוחים. כשראה אלוהים את הדם, הוא היה פוסח על האנשים בבית והמשפט לא היה נופל עליהם. כיום, הגשמת הדימוי המטרים של שה הפסח של אלוהים, ישוע, הגיע ושפך את דמו עבורנו. כשנקבל את עבודת גאולתו, דמו יופעל עלינו; אלוהים "יפסח" עלינו, ואנחנו נהיה חופשיים משיפוט וגינוי נצחיים.

הקורבנות – דימוי מטרים של המשיח

לאחרונה דיברתי עם איש יהודי אחר והוא די הסתקרן בעניין האמיתות שנחשפות במערכת הדימויים המטרימים, ובכל זאת רצה להמשיך להתדיין בעניין הקורבנות. מצאתי את זה מפתיע שהיה צורך להסביר לו עניין זה בפירוט, שכן נושא זה קשור באופן קריטי לגאולתנו והוא מתגלה בבירור בתורה (חמשת החומשים). מכיוון שייתכן שישנם אחרים עם שאלות הנוגעות לקרבנות, חשוב להקדיש זמן לנושא זה.

מבראשית, אלוהים יצר רושם עמוק על האדם הראשון, אדם, לגבי הצורך שלו בקורבנות. הרצון המקורי של אלוהים היה שאדם וחוה יאכלו את פרי עץ החיים, מה שיגרום להם לקבל את חיי הנצח של אלוהים (ראה בראשית ג:22). אולם, אדם וחוה לא צייתו לאלוהים ואכלו פרי מהעץ שנאסר עליהם, עץ הדעת טוב ורע. לאחר מכן הם הבינו שהם עירומים ולבשו עלי תאנה כדי לכסות את עצמם. בשלב זה אלוהים שחט חיה (ככל הנראה שה) והלביש את אדם וחוה בעורות של החיה (ראה בראשית ג:21). מדוע שאלוהים יעשה זאת? מה הייתה המשמעות של מעשה זה? הבה נראה את המשך התיעוד הזה.

מעשה אלוהים יצר רושם עמוק על אדם וחוה; בגלל השיעור הגדול שלמדו, אדם וחוה סיפרו את העניין הזה לילדיהם, קין והבל. למרות שלימדו את שני הילדים שאלוהים היה מרוצה מקרבנות של בעלי חיים, הבל עשה זאת, אך קין לא עשה זאת. הבל הציע קרבן חיה לאלוהים, ואילו קין הציע פירות וירקות מעבודת ידיו. כיצד הגיב אלוהים למנחותיהם? הוא הגיב לקין כמו שהגיב לאדם כשאדם כיסה עצמו בעלי תאנה, ואולי אף ביתר קשיחות מכיוון שלקין היה ידע קודם. כתוב "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו "(בראשית ד, 5). לעומת זאת, מקורבנו של הבל אלוהים היה מרוצה מאוד!

מדוע שאלוהים יהיה מרוצה מקורבנו של הבל? מנקודת מבטו של אלוהים, בעל חיים, כאשר הוא מוקרב, לוקח על עצמו את חטאיו של האדם שמקריב את הקורבן. החיה הופכת לתחליף למי שמקריב את הקורבן, כך שהאדם יכול להיות חופשי מאותו חטא יחד עם האשמה והעונש שהוא טומן בחובו. לפיכך, החיה מומתת במקומו של אותו אדם! בכך אנו רואים שהבל מילא אחר התקנה של אלוהים לגבי קרבנות בעלי חיים ונחשב לצדיק על פי דרכו של אלוהים. לעומת זאת קין ניסה לבסס את צדקתו שלו על ידי המאמץ שלו. כיום, כמה מיליוני אנשים מנסים לעשות את אותו הדבר? עם זאת, על פי דרכו של אלוהים, על פי הדרך לספק את דרישתו הצודקת של אלוהים, עלינו להבין שללא שפיכת הדם אין סליחה על חטאים (עברים ט:22ב, דגש שלי).

הקרבות בעלי חיים המשיכו להיעשות בכל ימי משה ואהרון – במצרים, כאשר הדם של שה הפסח הונח על המזוזות, ולאחר מכן – אחרי שבני ישראל עזבו את מצרים והלכו במדבר כמעט 40 שנים, אנו עדיין רואים אותם מקריבים קורבנות בספר ויקרא.

מאוחר יותר המשיך שלמה, מלך ישראל שבנה את המקדש המרהיב לאלוהים, להקריב קרבנות (ראו מלכים א', ח: 63-64). כל הקרבנות הללו הם דימויים מטרימים של האחד שבא, המשיח.

לסיכום, בתקופת התנ"ך (התורה והנביאים) הקורבנות שהכהנים הקריבו רק כיסו, או כיפרו, על חטאי העם. כיום, מכיוון שהמשיח הוא מציאות הקורבנות הללו, רק הוא יכול להסיר חטאים! כידוע, כיום המקדש בירושלים כבר לא עומד. כתוצאה מכך, אין כיום קורבנות מתמשכים עבור חטאים, וגם לא צריכים להיות! למה? כי המשיח, הקורבן הייחודי, כבר הוקרב עבורכם, עבורי ועבור כל העולם, ללא קשר לרקע הדתי, הגזע, הצבע, השפה או המעמד שלנו. "וְהוּא כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ, וְלֹא עַל חֲטָאֵינוּ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם עַל חֲטָאֵי כָּל הָעוֹלָם" (יוחנן א' ב:2).

יצחק – דמות מטרימה של המשיח 

דמות מטרימה אחרת של המשיח היא יצחק, בנו האהוב של אברהם. כשהלך להר מוריה, נשא יצחק את העצים לקורבן על גבו. בכך הוא דמות מטרימה של המשיח. דימוי מטרים זה התגשם כאשר המשיח נשא את צלב העץ שעל גבו למקום צליבתו. כמו כן, יצחק הלך להר מוריה ממש בדרך בה האדון ישוע הלך אחר כך בדרכו לצליבה. ישוע נצלב בהר מוריה, ממש במקום בו אברהם עמד להקריב את יצחק לאלוהים. כמו כן, יצחק למעשה "הוחזר" לאביו, אברהם, לאחר שמלאך יהוה התערב ומנע ממנו להרוג את בנו. דימוי מטרים זה התגשם כאשר המשיח קם לתחייה ועלה לאביו (ראה בראשית כב: 10-12 ועברים יא:19).

דרך תמונה זו אפשר לראות את יצחק כדמות מטרימה, ואת המשיח כהגשמת הדמות המטרימה. שניהם היו בניו האהובים של אביהם (ראו בראשית כב: 2; מתי ג:16). שניהם קיבלו את רצונו של אביו כשלהם, שניהם צייתו עד המוות (ראה בראשית כב: 9-10; לוקס כב:42), ואף אחד מהם לא פתח את פיו במחאה (ראה בראשית כב: 9-10; מעשי ח:32; ישעיהו נג: 7-8). יתר על כן, אברהם קיבל את יצחק בחזרה כפי שהמשיח התקבל על ידי אביו (ראה בראשית כב:12; פיליפים ב:9). בשני המקרים אנו רואים תחליף: איל במקום יצחק, והמשיח במקומנו (ראה בראשית כב:13; ישעיהו נג: 6-7). למרות שלכולנו מגיע למות בגלל חטאינו, המשיח באהבתו תפס את מקומנו (ראה פטרוס א' ג:18).

יונה – דמות מטרימה של המשיח

הסיפור של יונה והדג הגדול הוא גם דימוי מטרים. יונה היה בדג הגדול במשך שלושה ימים ושלושה לילות (יונה ב: 1). זה מטרים את המשיח, שהיה בלב הארץ לאחר מותו אותו משך זמן בו היה יונה בדג הגדול. ישוע עצמו אמר על כך: "כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת, כָּךְ יִהְיֶה בֶּן הָאָדָם [ישוע] בְּלֵב הָאֲדָמָה שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת. כך, יונה מטרים את המשיח במותו, קבורתו ותחייתו.

בית המקדש, בית האלוהים – דימוי מטרים של המשיח

הבה נתבונן בדימוי מטרים אחר חשוב במיוחד, זה של בית המקדש, בית האלוהים. על מנת להבין את נקודת ההתגלות הקריטית הזו, עלינו להזכיר שאלוהים מספק תחילה תמונות או דימויים מטרימים, ואחר כך מגשימם במציאות. עיקרון זה ניכר כאשר אנו בוחנים את עניין מקום משכנו של אלוהים.

אברהם, יצחק ויעקב התגוררו כולם באוהלים. כגרים אברהם, יצחק ויעקב יחד עם בני ישראל הלכו כולם אחר אלוהים ממקום למקום. האוהלים שלהם היו מיניאטורה של משכנו של אלוהים עם בני אדם; אנו זוכרים זאת על ידי הקמת סוכות, או אוהלים, בחצרותינו לכבוד חג סוכות.

בהמשך קיבל משה את ההתגלות על ההר בנוגע למקום משכנו של אלוהים. המשכן במדבר נבנה על בסיס גילוי זה. ואז, כ -500 שנה לאחר מכן, בנה שלמה מבנה קבוע יותר, את בית המקדש בירושלים. מה היו המשכן והמקדש? הם היו מקום משכנו של אלוהים! אלוהים חי תחילה במשכן, אחר כך בבית המקדש. באופן ספציפי, הוא חי במקום הקדוש ביותר בשניהם, מקום שנקרא קודש הקודשים.

עם זאת, האם אתם חושבים שאלוהים יכול להיות מרוצה לחיות באוהל פיזי, במשכן או במקדש? אפילו באותה תקופה, (בערך בשנת 750 לפני הספירה), כשבית המקדש עמד בירושלים, כתב ישעיהו, "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. … וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, וְחָרֵד עַל דְּבָרִי."(ישעיהו סו:1-2). אלוהים לא יכול להשיג מנוחה קבועה בבניין פיזי.

בזמן שהאדון היה על האדמה, התרחשה שיחה מעניינת להפליא בינו לבין כמה אנשים יהודים במקדש. הם ביקשו ממנו סימן שידגים מי הוא. "הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "הִרְסוּ אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה וּבִשְׁלוֹשָׁה יָמִים אָקִים אוֹתוֹ." הֵם אָמְרוּ: "אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים נִבְנָה הַהֵיכָל הַזֶּה וְאַתָּה בִּשְׁלוֹשָׁה יָמִים תָּקִים אוֹתו?" אַךְ הוּא דִּבֵּר עַל הֵיכַל גּוּפוֹ" (יוחנן ב:19-21). בשלב זה התרחש מעבר מדימויים מטרימים ותמונות למציאות, שהיא ישוע, שעמד בקרבם כמקדש האמיתי. אלוהים שכן בישוע המשיח! הוא היה מקום המשכן של אלוהים שעמד מולם. האדון ישוע "השתכן" בקרב האדם (ראה יוחנן א:14).

יתר על כן, מי שמקבל את סליחת החטאים ומקבל את רוחו השוכן של אלוהים יכול להיות גם מקום משכנו של אלוהים. אלוהים רוצה לשכון בנו! האם אי פעם חשבתם שאלוהים רוצה לחיות בכם, להקים את ביתו בליבכם? בקורינתיים א' ו:19 נאמר "הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי גּוּפְכֶם הוּא הֵיכָל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹכֶן בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אוֹתוֹ מֵאֵת אֱלֹהִים, וְכִי אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לְעַצְמְכֶם?" פסוקים דומים אחרים הם אפסים ב: 19ב, "אתם בְנֵי בֵּית אֱלֹהִים" ואפסים ב:22, "וּבוֹ גַּם אַתֶּם נִבְנִים יַחְדָּיו לִהְיוֹת מִשְׁכַּן אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הָרוּחַ." הרוח האנושית של האדם היא המקום אותו ברא אלוהים למשכנו. כאשר אנו הופכים באמת למקום משכנו של אלוהים, הוא מוצא בנו את מנוחתו, ואנחנו מוצאים את מנוחתנו בו!

יוסף – דמות מטרימה של המשיח

לבסוף, עלינו לקחת בחשבון את יוסף, שהיה אחת הדמויות המטרימות הגדולות ביותר של המשיח בתנ"ך. בצעירותו חלם יוסף חלום בו הוא שלט על אחיו, אף על פי שכולם, למעט בנימין, היו מבוגרים ממנו (ראה בראשית לז: 5-8). בגלל החלום שלו, יוסף, שהיה אהוב על ידי אביו יעקב, נעשה שנוא על ידי אחיו. כה עז היה הכעס הקנאי שלהם כלפי אחיהם הצעיר החף מפשע, עד כי זממו להרוג אותו ולהשליך את גופתו לבור. רק בגלל ראובן, האח הגדול, נחסכו חייו של יוסף. למרות זאת, האחים מכרו את יוסף לעבדות לשיירה של סוחרים בדרכם למצרים תמורת כמה מטבעות כסף.

אף על פי שנעשה לו עוול, על אף שלא הבינו, והאשימו אותו האשמת שווא, יוסף, בלי שנודע הדבר לאחיו, נבחר על ידי אלוהים כדי להציל אותם בזמן שהיו נזקקים. באמצעות מפנה מדהים של אירועים, הפך יוסף למלך מ"מ של מצרים במהלך בצורת ורעב שהשתרעו ברחבי מצרים והגיעו עד למולדתו של יוסף. כאשר הבצורת הפכה לבלתי נסבלת עבור יעקב ובניו הנותרים, בניו נסעו למצרים, שם הם חיפשו אוכל בחצר פרעה. בזמן שאלוהים סידר את הדברים, הם מצאו עצמם מתחננים בעניינם לפני יוסף, המלך מ"מ, ולא הבינו שהוא אחיהם שלהם. למרות שהוא נזכר בדרך בה אחיו התנהגו אליו, יוסף אהב אותם, דאג להם בסתר ונענה לצורך שלהם. למרבה האירוניה, המצרים העניקו ליוסף את השם "צָפְנַת פַּעְנֵחַ", שפירושו "מושיע העולם, מקיים החיים" (ראו בראשית מא:45). השם שניתן ליוסף על ידי המצרים הוא בעל קונוטציה זהה לשם "ישוע", שפירושו מילולית, "יהוה מושיענו". האם אתם חושבים שזה צירוף מקרים? יוסף נתן לאחיו, ובאמת לכל העולם הידוע, אוכל בתקופת רעב. באופן דומה, בימיו הציג ישוע את עצמו כלחם החיים לאנשים סביבו. גם כיום הוא עדיין מציג את עצמו כלחם החי שירד מהשמיים; אם מישהו יאכל מהלחם הזה, הוא יחיה לנצח (ראה יוחנן ו: 48,51).

כשיוסף התגלה לבסוף בפני אחיו, הם התמלאו חרטה ותשובה. כיצד זלגו הדמעות כשהבינו כי מי שעל הכסא שלפניהם היה אחיהם, זה שמכרו אותו ובגדו בו כל כך הרבה שנים לפני כן!

אפילו בזמן שהוא היה על האדמה ניסה ישוע לגלות את עצמו בפני עמו, אחיו.

בזמן שהפרושים התאספו, חקר ישוע אותם ואמר, "'מַה דַּעְתְּכֶם עַל הַמָּשִׁיחַ? בֶּן מִי הוּא'? הֵשִׁיבוּ לוֹ: "בֶּן־דָּוִד. "אָמַר לָהֶם: "אִם כֵּן כֵּיצַד, בְּהַשְׁרָאַת הָרוּחַ, קוֹרֵא לוֹ דָּוִד 'אָדוֹן' בְּאָמְרוֹ:  'אמר האדון לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ'? וּבְכֵן אִם דָּוִד קוֹרֵא לוֹ 'אָדוֹן' כֵּיצַד הוּא בְּנוֹ?" אַף אֶחָד לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲנוֹת לוֹ דָּבָר, וּמֵאוֹתוֹ יוֹם גַּם לֹא הֵעֵז אִישׁ לְהוֹסִיף לִשְׁאֹל אוֹתוֹ." (מתי כב: 41-46).

הקטע שאליו התייחס ישוע היה אחד ממזמורי התהלים של דוד המלך (קי: 1): "נְאֻם יְהוָה, לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי; עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ, הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ" הערת שוליים שכתב ויטנס לי ב"גרסת השיקום של הברית החדשה" פורשת את הפסוקים הללו (תהילים 110: 1, ראה מתי: כב:45, הערת שוליים 1):

המשיח הוא אלוהים; באלוהיות שלו הוא האדון של דוד. הוא גם אדם; באנושיותו הוא בן דוד. לפרושים היה רק ​​מחצית מהידע המקראי הנוגע לאישיות של המשיח, כלומר שהוא בן דוד בהתאם לאנושיותו. לא היה להם את החצי השני, כלומר שהוא בן האלוהים על פי אלוהיותו.

למרות שכוונת הפרושים בשאילתם את ישוע שאלות רבות, (למשל: "האם מותר  לשלם מס לקיסר על פי התורה?"), הייתה ללכוד אותו, ישוע ניסה לעזור להם לראות את ההתגלות בנוגע לזהותו. הוא היה המשיח שלהם, האחד שנמשח על ידי אלוהים, שנשלח אליהם, לעמו שלו. אלוהים עצמו בבשר עמד לנגד עיניהם, ובכל זאת הם לא הצליחו לזהות אותו.

יום אחד בקרוב, יוסף האמיתי, ישוע המושיע, ישוב לגלות את עצמו שוב בפני אחיו שלו, שדחו אותו בבואו אליהם בפעם הראשונה. כפי שאמר הנביא זכריה: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר" (יב:10). זכריה ממשיך לגבי אותו יום: "וְאָמַר אֵלָיו, מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ; וְאָמַר, אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי" (יג:6).

ישוע, האדון האמיתי של יוסף ודוד, הוא המושיע הייחודי של העולם. הוא זה שנובא על ידי כתבי הקודש לאורך הדורות, וזה שמשתוקק להושיע את אחיו כיום. שמו, ישוע, הוא השם הייחודי תחת השמיים, "אֵין ישועה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ להיוושע" (מעשי השליחים ד:12) "כי מי שיקרא בשמו יוושע" (רומים: י:13).

ביחזקאל לו:36, אלוהים רוצה מאוד לתת לכל האנשים לב חדש ורוח חדשה – לב חדש לאהוב את אלוהים ורוח חדשה לקבל אותו ולהכיר אותו.

יש לי אהבה עמוקה ל"אחיי" היהודים. אני מקווה שתבחרו להאמין לדבר של אלוהים, לביבליה, יותר מאשר לדעותיהם ומחשבותיהם של אנשים. אני מעודד אתכם להכיר בעצמכם את דבר אלוהים. יתכן שאתם לא רוצים לקרוא את הביבליה בגלל מה שמשפחתכם וחבריכם חושבים או אומרים. עם זאת, דעותיהם לא צריכות להניא אתכם. ברשומות הנוגעות למאמינים הראשונים במשיח, היו שני מאמינים יהודים שדיברו ולימדו אנשים על ישוע (מעשי ד:17-18). אחדים שהתנגדו להם הקשיבו ואיימו עליהם, דרשו מהם שלא לדבר בשם ישוע (ראה מעשי ד: 17-18). תגובת המאמינים הייתה ברורה: " הַאִם מֻצְדָּק לִפְנֵי אֱלֹהִים לִשְׁמֹעַ לָכֶם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לֵאלֹהִים? שִׁפְטוּ אַתֶּם!  הֲרֵי אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים שֶׁלֹּא לְהַגִּיד אֶת אֲשֶׁר רָאִינוּ וְשָׁמַעְנוּ" (מעשי השליחים ד:19ב-20). כמו מאמינים אלה, אנו צריכים לחשוש ממה שאלוהים חושב, לא ממה שאחרים חושבים, אומרים או עושים. בניגוד למסורות של האדם, דבר אלוהים הוא בטוח ואמין. אם ניתן להאמין במשהו, זהו דבר אלוהים, ואם יש להתייחס למשהו, זה חייב להיות הכתובים. יתכן שזה לא מסורתי להאמין בישוע, אבל זה ללא ספק בהתאם לכתבי הקודש!

פירוש השם ישוע – יהושע בעברית – "יהוה המושיע" או "ישועת יהוה." התואר Christ פירושו בעברית משיח. זו תפילתי הלוהטת ותשוקתי הכנה שתקבלו את זה שנמשח על ידי אלוהים להקריב את עצמו כקורבן על חטאיכם. ישוע הוא זה שיכול לסלוח לכם ולנקות אתכם מכל אי צדק. על סמך יסוד צודק שכזה, אלוהים ייכנס לתוככם, ובכך ייתן לכם את מתנת החינם של חיי נצח.

כדי לקבל את חיי הנצח של אלוהים ברגע זה, אנא חזרו בקול על תפילה קצרה זו:

אלוהים יקר, אני מאמין שישוע הוא מושיע העולם, זה שמת על חטאיי וקם לתחייה מהמתים. אני מאמין שבאת לתת לי את חיי אלוהים. אני מקבל אותך כעת כמשיח, מושיעי. מלא אותי בחיי אלוהים. אני מוסר עצמי לידיך. אמן.

Article written by

Please leave a reply

%d בלוגרים אהבו את זה: