אחד הקטעים החשובים ביותר של התנ”ך הדנים במשיח הוא ישעיהו פרק נג. בו מוצג חזון תמציתי וחודר של ארבעת שלבי עבודתו הכל-כוללת של המשיח: התגשמותו בבשר וחייו האנושיים, צליבתו, תחייתו ועלייתו לשמים.

התגשמותו בבשר וחייו האנושיים

הנביא פותח את הפרק בקוראו: “מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?” הדיווח (=שמועה) כאן כולל את כל מה שהנביא דיבר עליו בספר ישעיהו כאשר כל דבריו מציגים את החזון של תכנית אלוהים ושל המשיח שמוציא אותה אל הפועל. בייחוד, הדיווח כולל את ישעיהו ז:יד המדבר על אחד שיוולד מעלמה וששמו יהיה “עמנו אל” שפירושו ‘אלוהים איתנו’. בנוסף, הדיווח כולל את ישעיהו ט:ה המדבר על הילד האנושי שיוולד לנו אשר ייקרא אל גיבור. שני הפסוקים מגלים לנו אישיות נפלאה אשר תהיה אנושית ואלוהית כאחד, אלוהים ואדם כאחד – אדם-אלוהים. זה מביא אותנו לשאלתו הבאה של הנביא שמהווה את ליבת הדיווח: “וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל מִי נִגְלָתָה?” התגלותו של המשיח כ”זרוע יהוה” היא התוכן של פרק זה.

מחד גיסא, ה”זרוע” כאן מסמלת כוח ומצביעה על אחד שמוציא אל הפועל את רצונו או את תוכניתו של יהוה. בו בזמן, במובן יותר עמוק, על פי ההתגלות המרכזית של הכתוב, זרוע יהוה היא איננה אלא יהוה עצמו ככוח וכאחד שמוציא אל הפועל את רצונו הניצחי של אלוהים. כיהוה הוא אלוהים עצמו אבל כזרוע יהוה הוא גם אדם. לכן זרוע יהוה כאן שווה לאותו אדם-אלוהים המשיח שנגלה בישעיהו ז:יד ו-ט:ה. הנביא שואל: “מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ?” לפיכך כל הפרק הזה מהווה המשך הדיווח על האדם-אלוהים המשיח, אבל הוא חודר ללב ליבה של עבודתו המסתורית המתקיימת בארבעה שלבים. מי ייתן וייפקחו עינינו לראות וייפתח שכלנו להבין. מי ייתן ונראה את החזון הגדול שמוכל כאן.

שני הפסוקים הבאים מציגים לנו את המאפיינים העמוקים של חייו האנושיים של המשיח בהיותו עלי אדמות לפני אלפיים שנה: “וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. ”

שני הפסוקים האלה עונים על שאלות הפתיחה של הנביא. הם מנמקים מדוע לא היו מאמינים לדיווחו של הנביא ומדוע זרוע יהוה לא הייתה מתגלית. המשיח בא באופן בלתי צפוי, לא כפי ציפייתו של עם ישראל שאליו הוא בא. זוהי ביאתו הראשונה בה הוא מופיע בפני עמו בשפלות קומה, ללא כוח חיצוני, ובא כדי למות על חטאינו. הוא יבוא שוב בפעם השניה בגבורה ובהדר כדי להיות המלך היושב על כסא דוד על מנת להשיב על כנו את ישראל, לכונן צדקה ולהביא שלום וסדר לכל הארץ. ביאתו הראשונה ארעה לפני אלפיים שנה וזוהי הביאה שמתגלית בפרק נג בצורה מאוד מרוכזת.

הפסוקים ב ו-ג מדברים בעד עצמם. אין כאן שום תואר או הדר. הוא גדל כיונק. מבחוץ הוא היה עדין וקטן, לא אחד שאנשים נמשכים אליו בזכות מראהו החיצוני, אלא אחד שהרוב היה מפנה לו עורף. והוא גדל כשורש מארץ ציה. “ארץ ציה” מצביעה על כך שבסביבתו היומיומית לא היה דבר שיכול היה להביא לו סיפוק. כאדם הוא היה שואב את כל סיפוקו מאלוהים השוכן בו כחייו הפנימיים המסתוריים. לכן הוא אף פעם לא היה מאוכזב או מיואש. כל סיפוקו היה בא מאלוהים שבקרבו. ישוע, בדברו כאדם, ציין כי אלוהים האב תמיד היה איתו (יוחנן ח:16, 29; טז:32). רגע אחר רגע הוא חווה את הסיפוק הגדול ביותר. זוהי ההבטחה לכל המקבלים אותו. הם ילמדו לחיות באותו אופן מבורך. הוא היה איש מכאובות ידוע חולי, אבל מבפנים הוא סעד מאלוהים. הוא ידע את הסוד. הוא היה כאחד שאנשים מסתירים פנים ממנו; הוא היה נבזה ולא נחשב בעינינו. עם זאת, בפנים הוא תמיד היה שליו ומלא סיפוק. כאדם הוא נהנה מאלוהים שבקרבו הנאה נעלה וזמינה תמיד. ההבטחה היא שאנו יכולים לחוות חוויה זהה. בזאת, הוא יצר מופת של חיי האדם-אלוהים.

מבחוץ הוא סבל רבות, אבל הוא עשה זאת למעננו כפי שנראה בחטיבה הבאה. מבפנים היו לו שלום ושמחה שכולנו מחפשים. חיפושנו הוא כמו רדיפה אחר רוח, אבל לו הייתה שמחה בכל רגע והוא אף פעם לא איבד אותה. אנו יכולים לחוות את אותו הדבר אבל רק בו: הוא אמר שהוא הדרך ושאף אחד לא בא אל האב אלא דרכו (יוחנן יד:6). זהו חלק מהדיווח האמיתי. אלוהים כבר סיפק את הדרך הבטוחה והמובטחת. השאלה היחידה היא, כמו שאמר הנביא: “מי יאמין לדיווח?”

שני הפסוקים שבחנּו מציגים את מהותם של חייו האנושיים של ישוע בהיותו עלי אדמות. התיעוד בברית החדשה מלא בפרטים אשר לגמרי עולים בכנה אחד עם הדברים רבי-העוצמה והחודרים שדיבר ישעיהו. יש התאמה מוחלטת. שיהיה הוא מושך בשבילנו באופן זה. כן, מבחוץ היה סבל אבל מבפנים היו יופי ואהבה והקרבה למעננו. אחדים הצליחו לראות את היופי הזה. מי ייתן וכולנו נבורך בהצטרפות למספרם.

צליבתו של המשיח

כעת, אנו פונים לשלב הבא של עבודת המשיח – צליבתו. הפסוקים שנוגעים לצליבה הינם רבי-עוצמה וציוריים מאוד. הם מהווים את התיאור הברור והמפורט ביותר של אירוע זה. אפשר לומר שישעיהו נג, ובייחוד החלק הזה, מהווים את מרכזה של כל הביבליה. הזמן כולו מכוון למקום הזה ובריאה חדשה שלמה יוצאת ממקום זה. זוהי פרשת הדרכים של ההיסטוריה האנושית. אירוע יחיד זה שינה הכל. אבל רק המבורכים יכולים לראות את זה, לאהוב את זה ולהיענות לזה. מחד גיסא, יש כאן מוות. אולם, היות ולא מדובר במותו של אדם רגיל, אלא של האדם-אלוהים, למוות זה יש השלכות על יקום כולו. יש כאן חיסול כללי של הבריאה הישנה כולה והוא מכין קרקע להנהגת הבריאה החדשה המונהגת על ידי התחייה. איננו יכולים לראות זאת בעינינו הפיזיות, ובכל זאת, זו אמת, וזה בוצע בתחום האלוהי והמסתורי שהינו ניצחי.

בואו ניגש לפסוקים הדנים בצליבתו של המשיח שהוגשמה כעבור יותר משבע מאות שנה על ידי צליבתו של ישוע (ישעיהו נג:ד-י, יא, יב): “אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.  וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.  וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ…בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל… תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.” הפסוקים מאוד ציוריים ורבי-עוצמה. שייפתח הקורא ויכניס אותם פנימה. זהו המשיח שאנו אוהבים. הוא מת על החטאים שלנו. כל הפשעים שלנו הוטלו עליו.

חשבו על יום הכיפורים. בטוח שבאותו יום, אם לא באף יום אחר, בשקט של יום זה, אנו חשים משהו של חטא וחרטה ומקווים שייסלח לנו. אבל ישוע אמר בספרי הבשורה שאם לא נאמין שהוא האדם-אלוהים המשיח, שמת על חטאינו, נמות בחטאינו ונדע את זעמו של אלוהים. מי ייתן ונתעורר כולנו ונקבל את הזבח שאלוהים עצמו בישוע המשיח נהיה בעבורנו! הוא שפך את דמו שלו, דם שאין בו דופי, דם יקר. הוא עשה את זה. הוא הגשים את כל הדמויות המטרימות של הזבחים. תחת ההשגחה הריבונית של אלוהים, בית המקדש והזבחים סולקו משום שאין יותר סליחה. היות ואלוהים עשה את עצמו לזבח, הוא לקח על עצמו את החטאים של כל בני האדם מכל הזמנים. האם נוכל לראות זאת? האם נוכל לשמוע זאת? האם נוכל לתפוס זאת? מי ייתן וירד המסווה! קיראו את הפסוקים באיטיות, בקול רם, הרשו לזעקת הנביא לחדור פנימה: “מי האמין לשמועתנו?” על פי דיווח זה, האדם-אלוהים המושיע מת על חטאינו; הסליחה לא נמצאת באף אחד אחר; ואם אנו מקבלים את מה שאלוהים עשה, אנו נכנסים לבריאה החדשה שבתחייה.

מי ייתן ויכנסו הקוראים לליבה של התחייה על מנת שנוכל להמשיך הלאה משם. הו אדון ישוע, הסר את המסווה מעל ליבנו ועינינו כך שנוכל לראות אותך בכל יופיך. תודה שמתּ בעדי. אני רוצה לראות אותך ולהכיר אותך. תן לי לראות אותך ועזור לי להאמין ולהכניס אותך פנימה.

זה היה אלוהי ישראל, אלוהי אברהם, יצחק ויעקוב, האלוהים האמיתי, החי האחד. הוא נהיה אדם על פי הנבואה על מנת שיהיה לו דם אנושי שיאפשר לו להיות לזבח הייחודי, הניצחי שהוקרב אחת ולתמיד. בהקריבו את עצמו הוא עתיד היה להגשים את כל הדמויות המטרימות של כל זבחי החיות, שאלוהים ציווה עליהם קודם ושפשוט הצביעו על היום בו הוא עצמו יהיה לאדם כדי להיות הזבח האמיתי. הוא מת מוות מכאיב מעבר למילים, מוות המאופיין בתחושה שאתה מת את המוות המכאיב ביותר שוב ושוב ושוב. חשבו על זה. הוא עשה את זה עבור כל אחד מאיתנו, משום שלא היינו יכולים לעולם לשלם את מחיר החטא שלנו. אבל הוא כן יכול היה ועשה זאת מתוך אהבתו האדירה אל כל אחד מאיתנו. איך נוכל להמשיך להפנות את פנינו ממנו? פנו והביטו בזבח המדמם. כשהלב פונה אל האדון, המסווה מוסר. עלינו להפנות אליו את ליבנו ולהביט לכיוונו, לראות אותו שם. הוא אמר שבעלייתו על הצלב, הוא ימשוך אליו את כל בני האדם (יוחנן יב:32). אבל אנו צריכים לפנות, להביט ולהרשות לליבנו לראות. אנו יכולים לעשות זאת והוא ידאג לכל השאר. פשוט קיראו בשמו: “הו אדון ישוע!”, והוא ידאג לכל השאר. פירוש שמו יהוה המושיע. זהו ישוע: הוא המשיח שהובטח על ידי אלוהים. קיראו בשמו והמסווה יוסר. הו אדון ישוע! אם תקראו בשמו תיוושעו (יואל ג:ה; רומים י:12-13). זהו השם הנעלה ביותר, השם שנקבע על ידי אלוהים, השם היחיד שניתן תחת השמים שבו בני אדם חייבים להיוושע – ישוע, יהוה המושיע (מעשי השליחים ד:12).

יש עוד נקודה מרכזית אחת בנוגע לצליבתו של המשיח. הוא עשה את עצמו לקורבן על חטא משתי בחינות: א. לשם סליחת כל מעשי החטא שבוצעו, ו-ב לשם ריפוי “מחלת” החטא השוכן בקרבנו. צליבת המשיח הגשימה את שני ההיבטים. מחד גיסא, הסליחה הושגה באמצעות המוות על כל החטאים שאי פעם בוצעו או יבוצעו על ידי כל אלה שנועדו להיות למאמינים באדם-אלוהים המשיח. מאידך, מוות זה טיפל גם בכוח החטא השוכן בנו, בהשמידו את מקורו ובספקו את הריפוי האמיתי והמוחלט משעבודו. כל בני האדם כלואים בשעבוד זה – אין יוצאי דופן. השאלה היא רק האם אנחנו רואים את זה או לא. מי ייתן ונראה כולנו. אם נראה, נשוחרר. זה מה שנאמר בפסוק ה כאשר הנביא מדווח: “בחבורתו נרפא לנו.” זה מה שקרה לפני אלפיים שנה. זו הייתה יציאתו הגדולה ביותר של הניצחי שנולד בבית לחם ושמוצאותיו מימי עולם (מיכה ה:א). צליבתו של המשיח הייתה אירוע מפתח שתוכנן בנצח (מעשי השליחים ב:23; פטרוס א א:20; התגלות יג:8). להשתחרר מכוחו של החטא השוכן בנו, להירפא מהמחלה הסופנית והבלתי נרפאת בשום דרך אחרת, זהו שינוי טוטאלי. אנו האמנּו לדיווחו של הנביא. אנו נהנים מממשותו. אנו משתחררים מכוחו של החטא השוכן בנו.

תחייתו של המשיח

כעת בואו ניגש לתחייה. הקטע שדן בתחייה בפרק זה הוא קצר אך מלא בחזון המרכזי הנוגע לתחייה וזהו דבר מופלא להתבונן בו (נג:י-יא): “אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח. מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע”. מילת ומושג המפתח כאן “זרע”. הוא יראה זרע. גם לאברהם הובטח זרע, מישהו שיוּלד על ידיו דרך פעולתו של אלוהים. יצחק היה הזרע המובטח של אברהם, יורשו, ממשיכו. אבל הזרע שהמשיח יראה בישעיהו נג הוא זרע מאוגד. זהו חלק מאוד גדול של עבודתו המסתורית של המשיח. התחייה הייתה לידה כלל-עולמית של כל אלה שנועדו להאמין בו. הם חלק מהזרע המאוגד שהמשיח ראה. ואותו זרע הוא זה שדרכו הוא יאריך ימיו. האדם-אלוהים המשיח ימשיך לחיות עלי אדמות באלה ודרך אלה שיקבלו אותו. כרוח המחיה הוא יהיה אחד עם רוחם וימיו יוארכו בהם ודרכם, כאשר הם ילמדו את הסוד איך לחיות בהתאם לרוחם. זוהי הבריאה החדשה. זה מה שמתרחש באופן בלתי נראה לעין בתוך המאמינים שמבינים את דיווחו הטוב של הנביא כיאות. הם לומדים לאפשר למשיח, שנצלב וקם לתחייה כרוח שהינו אחד עם רוחם, לחיות בהם ודרכם. זהו הדבר המרכזי שמתרחש בעידן הזה. כשמספר מספיק של מאמינים יגיע לבגרות בחיים המאוגדים האלה של האדם-אלוהים, ישוע המשיח ישוב וישליט את מלכותו יחד עם אותם הבוגרים כעמיתיו למלכות. זוהי הדרך היחידה להשיג שלום על פני הארץ. זוהי דרכו של אלוהים. הוא כבר נחל את ניצחונו וכעת ניצחון זה מתממש בישותם הפנימית של המאמינים. אתם יכולים להצטרף אלינו ולהשתתף בזירוז יום שובו של האדון. זהו הדבר היחידי שעושה את ההבדל. כל השאר הוא רדיפה אחר רוח.

המושג של הזרע המאוגד הינו מרכזי לתיעוד ולהתגלות הברית החדשה (רומים א:3-4; גלטים ג:16). במובן מסוים, המילה “זרע” אומרת את הכל. חשבו עליה. כשנעמוד על מהותה, נוכל לבוא על סיפוקנו המלא. סיפוק מלא הן בשביל האדם-אלוהים המשיח והן בשבילנו נמצא בזרע המאוגד.

עלייתו של המשיח לשמים

השלב הרביעי של עבודתו הכל-כוללת של המשיח הוא עלייתו לשמים. תחייתו פירושה שהוא הוקם מן המתים, אך עלייתו לשמים היא משהו יותר מזה. הוא עלה לשמים. בואו נראה את ההתיחסות לעלייה לשמים בפרק זה אשר מכיל, אומנם בקצרה, את הגרעין, את הליבה המהותית של כל נושא העלייה לשמים (פסוק יב): ” לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל.” מילת המפתח כאן “שלל,” מילה המורה על כך שהתרחשה לחימה ועל כך שהמנצח לקח בשבי את מה שהשתייך לאויב המובס. המנצח כאן זה האדם-אלוהים המשיח, ישוע. האויב המובס הוא השטן והשלל הוא כל אלה שנועדו להיות מאמינים באדם-אלוהים המשיח. על הצלב התרחשה לחימה רוחנית עזה, לחימה שהשפיעה על כל היקום. כולם נמצאים תחת שליטתו של השטן, כלואים בבית הסוהר שלו. הרוב לא מודעים לכך, משום שהוא מעוור את שכלם. על הצלב, כשהשטן הבין שהמשיח עומד להשמידו, לבטל את כל מעשיו ולבזוז את כל רכושו, הרע יצא לקרב אדיר. הוא וכוחות המלאכים הרעים הציפו את המשיח אבל הוא השליך אותם מעליו והציגם לחרפה בפומבי. לאחר מכן, ישוע עלה לרקיע השלישי. כאדם הוא חלק את השלל (המאמינים בו) עם אלוהים המוזכר בפסוק הן כרבים והן כעצומים. השלל אז הוחזר למשיח אשר גם החזיר אותם לזרע המאוגד על מנת שיתפקדו בהדדיות למען גדילתו והתבגרותו המאוגדת של הזרע. ישוע ומאמיניו המוארים מתפקדים ביחד בדרך זו. ישוע הוא האדם-אלוהים המשיח בשמים והשלל הוא הזרע המאוגד על פני הארץ. שניהם מתפקדים ביחד לשם התפתחותו של הזרע עד לבגרותו. בגרותה של שארית הזרע תביא את האדון פיזית בחזרה בעת ביאתו השניה על מנת להשליט על פני הארץ מלכות שבה שוכנת צדקה וכתוצאה מכך יקום שלום. הלא הייתם רוצים להיות שותפים למערכה זו? כל השאר הוא רדיפה אחר רוח. אבל המערכה האחת הזאת והיא בלבד מביאה שלום שאין לו קץ ומשיבה הכל על כנו.

כל הנקודות הללו על הלחימה על הצלב, ניצחונו של המשיח, עלייתו של המשיח לשמים ומתן המתנות בשמים לשם התפתחות הזרע המאוגד, כל הדברים הללו נגלים על ידי הברית החדשה בנוגע לישוע כמשיח (למשל: עברים ב:14; קולוסים ב:15 ; אפסים ב:8-12). אבל את כל אלה ניתן למצוא גם בעדויות נבואיות המפוזרות לאורך כל התנ”ך (למשל: בראשית ג:טו; מט:ח-י; תהילים ב:ז; ח:ה-ז; סח:יט). כשמחברים בין כל החלקים, התמונה נעשית מאוד ברורה. אבל מה שמופיע בישעיהו נג חודר ללב ליבו של העניין וזה מה שתיארנו כאן בקצרה.

ובכן, מישעיהו נג בשלמותו אנו יכולים לראות את זרוע יהוה, השורש מארץ ציה, איש המכאובות, האחד שעשה את עצמו לקורבן על החטא על מנת שנירפא בחבורתו. כמו כן, מי ייתן ונראה את הזרע המאוגד שמאריך את ימיו, הזרע שבו ובאמצעותו גם אנחנו וגם הוא מסופקים. כמו כן, מי ייתן ונראה את השלל, הלחימה, המערכה המאוגדת לשם התבגרותו של הזרע שכתוצאה ממנה תקום מלכות השלום וההרמוניה שאין לה קץ. מי ייתן ונבורך לראות, להיענות ולהשתתף על מנת לזרז את יום שובו של האדון.

העבודה הכל-כוללת של המשיח כפי שהיא מתגלית בנבואה הגדולה של ספר ישעיהו פרק נג